<h1>שו"ת הרשב"א החדשות סימן ל"ב</h1>
<h2>דף יד.</h2>
(תשובת הרשב"א לר' יצחק ב"ר שלמה) תשובה. מצרף לכסף וכור לזהב, זית רענן המריק מעליו את הזהב, שוקל בפלס הרים גבנונים, מחיה מערמות העפר זהב ורב פנינים, אני אמרתי מעט ואתה הוספת לחקור ולדרוש, ועוד הוספת והגדלת בשמים ראש, ואני לולא שהטרידוני עד כה שאלות מחכמי אישטילא כבר השיבותי על דבריך כאשר הזהרתני, ועתה הנני משיב דרך קצרה, כי ידעתי דעתך הנרמז במעט, ושכלך הנבר המבין מן מעט הרבה. הנה עמדת על אותה שהקשו בריש כל היד (י"ד ע"א) וליחוש דילמא דם מאכלת הוא, ופר"ח ז"ל דאנמצא אשלו קאי, וכן רש"י ז"ל בין בנמצא על שלו ולא על שלה בין בנמצא אשלה ולא אשלו. וכתבת' קשיא לי והא תנא דמתניתין לא אפליג בנמצא על שלו בין אותיום לאחר זמן מרובה, ולעולם טמאין וחייבין בקרבן, וא"כ היכי מיתרצא בקושיין במאי דקאמרינן דחוק הוא או בדוק הוא, כיון ששהה זמן ארוך דילמא מאכלת ביני ביני אתת ובקנוחו הרגה. ולא סלקא לי תירוצא שפיר. ע"כ. היטבת לראות, והנביאים אשר היו לפני ולפניך עמדו על קושיא זו, ואולם מה שאמרת ובקנוחו הרגה, בזה העברת העין קצת מן ההלכה, ולו עתה הואל והסתכל במה שאמרו שם להאי לישנא דאמרת דחוק הוא אימר שמש רצפה, כלומר שמש מעכה בשעתו, ועתה ראה למה אמרו שמש רצפה ולא אמרו בקנוח רצפה, אלא ודאי שאין דרך סתם קנוח לרצוף מאכלת. וגם זה אחד מן התירוצים שנאמרו על דברי רש"י ז"ל שפרשה אפילו אנמצא אשלה, דאע"ג דבשאר בדיקות דעלמא כשמצאה דם פשיטא להו דלא תלינן לקולא בדם מאכלת, הכא חיישינן משום דבעלמא שמצאה בבדיקות שלא מחמת תשמיש לא תליא במאכלת לפי שאין דרך בדיקה וקנוח להרג מאכלת, אבל זו שמצאה סמוך לתשמיש ניחוש למאכלת, דשמא דוחק שמש רצפה. אבל מ"מ קושייתך במקומה עמדת, דהא כתמים במאכלת תליא להו דדילמא מעכה שלא לדעת, בין זמן מרובה ואינה זכורה או שנהרגה בהתגרד בה. והאמת כי לא עלה תירוץ נכון לקושיא זו, ומן אז ועד עתה לא נתקררה דעתי בה. והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ויש לדחוק ולומר שכל קודם קנוחו כיון שעדיין שכבת זרע לחה אין המאכלת באה עליו, ואין לחוש שמא נרצפה על הבגד וממנו נתקנח בו, שדם מאכלת מועט הוא ואינו מתקנח מן הסדין אלא נבלע הוא בו מיד, כל שכן שאי אפשר לו להתקנח במקום ששכבת זרע עליה לחה עכ"ל. והאמת שהוא דחוק ביותר, שהרי אמרו דילמא שמש רצפה, כלומר בצד השקוף ואח"כ נתקנח ונדבק בבגד, ואע"פ שיש כמה רוק בפה, ולא אמרינן שאילו היה דם מאכלת היה דם נמוח בעוד שהרוק בתוך הפה, וכל שכן שלא היה נדבק בעד שיש עליו רוק הרבה. סוף דבר, זו אחת מן הקושיות שלא נאמר עליה תירוץ מספיק עד עמוד כהן.
עוד אמרת ומה שתרגמו נמי לדעת רש"י ז"ל לא ניחא לי, דאפילו אנמצא על שלו ושלה נמי פריך שפיר וליחוש וכו', דליכא לחיובינהו קרבן אלא על ודאי גמור דילמא מייתו חולין בעזרה, ע"כ לשונך. עין רואה ואזן שומעת למה נסוגו אחור, הלא ידעת שחזקה דאורייתא, ושורפין תרומה על החזקה וסוקלין על החזקות (קידושין פ' ע"א), וחזקת דמים הנמצאין באשה מגופה ולא מעלמא, מן המקור ולא מן העלייה (י"ז ע"ב), דאי לא תימא הכין אפילו רואה ממש לא יהו חייבין עליו על ביאת המקדש, דדילמא לא מן המקור אתא אלא מן העלייה, וא"כ היאך אתה מחייבו קרבן עד שיתברר לך מאין בא, אלא שחזקתו מן המקור כמו ששנו בפרק כל היד, ובאותו פרק בגמרא (שם) משלו משל באשה תמצא מבואר, על כן לא הארכתי בביאורו יותר מזה. ועוד שאם אין אתה אומר כן לא תמצא לעולם שחייבין עליה קרבן אלא בשופעת ולא בבודקת. אלא ודאי בכל הני חזקת דמים מגופה ומן המקור. עוד אמרת וראיית החכם מההיא דאיש ואשה היא לומר דמהתם ילפינן דתלינן בבעל, דהא תרי ספיקי חשיב להו התם למשרי אפילו לכתחלה, מה שאין כן ברישא כדאיתא בהדיא בגמרא ורבי יוסי בחד ספיקא מטהר בתרי ספיקי מבעיא וכו'. ע"כ לשונך.
מ"מ רואה אני בין לדבריך בין לדברי החכם י"א שאין אתם כחולקין על ההתר שהתרתי, ולא על הראייה שאמרתי, אלא שאתה בא להחזיק ראיותיו אע"פ שרמזתי סתירתם בכתבו בכתבך, ועדיין אני במקומי אני עומד. ומה שבאתם להחזיק מההיא דספק ספיקא דר' יוסי, ואמרתם דתליית הבעל מועילה להתיר אפילו לכתחלה בעלמא דאלימא תלייה בבעל. כמה תמהות תמהתי על דבר זה, האיש כמוך יכשל בדבר זה, שאילו כן לא היה לו לומר מהו דתימא ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא קמ"ל, אלא הכי הל"ל צריכי רישא בדיעבד וסופא לכתחלה, אלא ודאי רבי יוסי בחדא ספיקא מטהר ואפילו לכתחלה משום דחזקה אינו אלא ממקום המים ויגיד עליו רעו כמו שכתבתי. (והק') [וה"ק] מהו דתימא דרבי יוסי לא טהר ברישא אלא בדיעבד, אבל לכתחלה אימא לא, קמ"ל יתורא דמתניתין דלגמרי מטהר רבי יוסי. וכן תמצא בפירוש רש"י ז"ל, ואי אפשר לפרש בענין אחר, ועל כן תמצא כל הפוסקים שפסקו בחד ספיקא להתירה לבעל כרבי יוסי ואין בו ספק של כלום. ומעתה התימה הגדול שתמהתם על מה שאמרתי דהתם ליכא מידי למתלי ביה ואפילו הכי מטהרינן, ואמרתם דהא איכא למתלי בבעל, מנפחינן לה בידיה למה שאתם סבורים, אין הנדון דומה לראייה, דמה זו שרואה דם בבדיקה דומה לזו שעשתה צרכיה בתוך הספל עם בעלה, דאיכא למימר דלא ממנה כלל אלא מבעלה. ועוד שאני תמה אתם שחשבתם זו לראייה, מפני מה לא הבאתם ראייה מדרבי מאיר, דלדידיה ודאי בחד ספיקא טמאה ובתרי ספיקי טהורה כדרבי יוחנן, אלא דודאי אף היא אינה ראיה, דעל כרחינן מחמת דיגיד עליו רעו הוא, ואפילו לרבי מאיר ואליבא דרבי יוחנן, כמו שיתבאר לך שם מן ההלכה מפורש. ועוד שהרי בודאי איש ואשה שהיו ישנים במטה או שישבו על הספסל ונמצא דם תחת אחד מהן לא היה מטהר רבי מאיר, ולא אפילו רבי יוסי ואפילו בדיעבד, וגדולה מזו שנינו בפרקין (נ"ט ע"ב) דהאשה שהשאילה חלוקה לנכרית תולה בנכרית, ואסיקנא עלה בגמרא דאינה תולה אלא בנכרית הרואה, אבל בנכרית שאינה רואה אע"פ שהיא ראוייה לראות אינה תולה, וכל שכן כשאינה ראויה לראות, ואע"פ שיש כאן ב' ספיקות, ספק מן הנכרית ספק ממנה, ואת"ל ממנה ספק מן החדר ספק מן העלייה, וא"כ היאך תולה כאן בבעל שאינו ראוי כלל לאמרם אלא משום דיגיד עליו רעו, ואיני צריך להאריך בזה יותר, דכלה מסכתין חדא ראייה היא לזה, ודי לך בזה, כי לגרדמי' מלמד ויקיצה ולאיש כמוך בעקיצה. ומעתה איני צריך להשיב על כל הדברים אשר כתבת בעניין זה, כי ממוצא דבר נתברר ונתלבן כל מה שכתבתי כבר. (...) והאלקים יראנו נפלאות במצותיו חקותיו ותורותיו, ידריכנו באמתו וסודותיו, ילמדנו דעת ונלכה באורחותיו, ואתה איש חמודות אם ראית ויש אתי דבר בכל זה ראוי ליסמך עליו ולהודות על ראיותיו בטעמיו רמזיו והלכותיו, שים ימינך על ראשו והתוית תו, תחיה ותאריך ימים על הנהגתך המתוארת וחכמתך המפוארת, כרצון עושה משמרתך משמרת.
<h2>דף נט:</h2>
(תשובת הרשב"א לר' יצחק ב"ר שלמה) תשובה. מצרף לכסף וכור לזהב, זית רענן המריק מעליו את הזהב, שוקל בפלס הרים גבנונים, מחיה מערמות העפר זהב ורב פנינים, אני אמרתי מעט ואתה הוספת לחקור ולדרוש, ועוד הוספת והגדלת בשמים ראש, ואני לולא שהטרידוני עד כה שאלות מחכמי אישטילא כבר השיבותי על דבריך כאשר הזהרתני, ועתה הנני משיב דרך קצרה, כי ידעתי דעתך הנרמז במעט, ושכלך הנבר המבין מן מעט הרבה. הנה עמדת על אותה שהקשו בריש כל היד (י"ד ע"א) וליחוש דילמא דם מאכלת הוא, ופר"ח ז"ל דאנמצא אשלו קאי, וכן רש"י ז"ל בין בנמצא על שלו ולא על שלה בין בנמצא אשלה ולא אשלו. וכתבת' קשיא לי והא תנא דמתניתין לא אפליג בנמצא על שלו בין אותיום לאחר זמן מרובה, ולעולם טמאין וחייבין בקרבן, וא"כ היכי מיתרצא בקושיין במאי דקאמרינן דחוק הוא או בדוק הוא, כיון ששהה זמן ארוך דילמא מאכלת ביני ביני אתת ובקנוחו הרגה. ולא סלקא לי תירוצא שפיר. ע"כ. היטבת לראות, והנביאים אשר היו לפני ולפניך עמדו על קושיא זו, ואולם מה שאמרת ובקנוחו הרגה, בזה העברת העין קצת מן ההלכה, ולו עתה הואל והסתכל במה שאמרו שם להאי לישנא דאמרת דחוק הוא אימר שמש רצפה, כלומר שמש מעכה בשעתו, ועתה ראה למה אמרו שמש רצפה ולא אמרו בקנוח רצפה, אלא ודאי שאין דרך סתם קנוח לרצוף מאכלת. וגם זה אחד מן התירוצים שנאמרו על דברי רש"י ז"ל שפרשה אפילו אנמצא אשלה, דאע"ג דבשאר בדיקות דעלמא כשמצאה דם פשיטא להו דלא תלינן לקולא בדם מאכלת, הכא חיישינן משום דבעלמא שמצאה בבדיקות שלא מחמת תשמיש לא תליא במאכלת לפי שאין דרך בדיקה וקנוח להרג מאכלת, אבל זו שמצאה סמוך לתשמיש ניחוש למאכלת, דשמא דוחק שמש רצפה. אבל מ"מ קושייתך במקומה עמדת, דהא כתמים במאכלת תליא להו דדילמא מעכה שלא לדעת, בין זמן מרובה ואינה זכורה או שנהרגה בהתגרד בה. והאמת כי לא עלה תירוץ נכון לקושיא זו, ומן אז ועד עתה לא נתקררה דעתי בה. והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ויש לדחוק ולומר שכל קודם קנוחו כיון שעדיין שכבת זרע לחה אין המאכלת באה עליו, ואין לחוש שמא נרצפה על הבגד וממנו נתקנח בו, שדם מאכלת מועט הוא ואינו מתקנח מן הסדין אלא נבלע הוא בו מיד, כל שכן שאי אפשר לו להתקנח במקום ששכבת זרע עליה לחה עכ"ל. והאמת שהוא דחוק ביותר, שהרי אמרו דילמא שמש רצפה, כלומר בצד השקוף ואח"כ נתקנח ונדבק בבגד, ואע"פ שיש כמה רוק בפה, ולא אמרינן שאילו היה דם מאכלת היה דם נמוח בעוד שהרוק בתוך הפה, וכל שכן שלא היה נדבק בעד שיש עליו רוק הרבה. סוף דבר, זו אחת מן הקושיות שלא נאמר עליה תירוץ מספיק עד עמוד כהן.
עוד אמרת ומה שתרגמו נמי לדעת רש"י ז"ל לא ניחא לי, דאפילו אנמצא על שלו ושלה נמי פריך שפיר וליחוש וכו', דליכא לחיובינהו קרבן אלא על ודאי גמור דילמא מייתו חולין בעזרה, ע"כ לשונך. עין רואה ואזן שומעת למה נסוגו אחור, הלא ידעת שחזקה דאורייתא, ושורפין תרומה על החזקה וסוקלין על החזקות (קידושין פ' ע"א), וחזקת דמים הנמצאין באשה מגופה ולא מעלמא, מן המקור ולא מן העלייה (י"ז ע"ב), דאי לא תימא הכין אפילו רואה ממש לא יהו חייבין עליו על ביאת המקדש, דדילמא לא מן המקור אתא אלא מן העלייה, וא"כ היאך אתה מחייבו קרבן עד שיתברר לך מאין בא, אלא שחזקתו מן המקור כמו ששנו בפרק כל היד, ובאותו פרק בגמרא (שם) משלו משל באשה תמצא מבואר, על כן לא הארכתי בביאורו יותר מזה. ועוד שאם אין אתה אומר כן לא תמצא לעולם שחייבין עליה קרבן אלא בשופעת ולא בבודקת. אלא ודאי בכל הני חזקת דמים מגופה ומן המקור. עוד אמרת וראיית החכם מההיא דאיש ואשה היא לומר דמהתם ילפינן דתלינן בבעל, דהא תרי ספיקי חשיב להו התם למשרי אפילו לכתחלה, מה שאין כן ברישא כדאיתא בהדיא בגמרא ורבי יוסי בחד ספיקא מטהר בתרי ספיקי מבעיא וכו'. ע"כ לשונך.
מ"מ רואה אני בין לדבריך בין לדברי החכם י"א שאין אתם כחולקין על ההתר שהתרתי, ולא על הראייה שאמרתי, אלא שאתה בא להחזיק ראיותיו אע"פ שרמזתי סתירתם בכתבו בכתבך, ועדיין אני במקומי אני עומד. ומה שבאתם להחזיק מההיא דספק ספיקא דר' יוסי, ואמרתם דתליית הבעל מועילה להתיר אפילו לכתחלה בעלמא דאלימא תלייה בבעל. כמה תמהות תמהתי על דבר זה, האיש כמוך יכשל בדבר זה, שאילו כן לא היה לו לומר מהו דתימא ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא קמ"ל, אלא הכי הל"ל צריכי רישא בדיעבד וסופא לכתחלה, אלא ודאי רבי יוסי בחדא ספיקא מטהר ואפילו לכתחלה משום דחזקה אינו אלא ממקום המים ויגיד עליו רעו כמו שכתבתי. (והק') [וה"ק] מהו דתימא דרבי יוסי לא טהר ברישא אלא בדיעבד, אבל לכתחלה אימא לא, קמ"ל יתורא דמתניתין דלגמרי מטהר רבי יוסי. וכן תמצא בפירוש רש"י ז"ל, ואי אפשר לפרש בענין אחר, ועל כן תמצא כל הפוסקים שפסקו בחד ספיקא להתירה לבעל כרבי יוסי ואין בו ספק של כלום. ומעתה התימה הגדול שתמהתם על מה שאמרתי דהתם ליכא מידי למתלי ביה ואפילו הכי מטהרינן, ואמרתם דהא איכא למתלי בבעל, מנפחינן לה בידיה למה שאתם סבורים, אין הנדון דומה לראייה, דמה זו שרואה דם בבדיקה דומה לזו שעשתה צרכיה בתוך הספל עם בעלה, דאיכא למימר דלא ממנה כלל אלא מבעלה. ועוד שאני תמה אתם שחשבתם זו לראייה, מפני מה לא הבאתם ראייה מדרבי מאיר, דלדידיה ודאי בחד ספיקא טמאה ובתרי ספיקי טהורה כדרבי יוחנן, אלא דודאי אף היא אינה ראיה, דעל כרחינן מחמת דיגיד עליו רעו הוא, ואפילו לרבי מאיר ואליבא דרבי יוחנן, כמו שיתבאר לך שם מן ההלכה מפורש. ועוד שהרי בודאי איש ואשה שהיו ישנים במטה או שישבו על הספסל ונמצא דם תחת אחד מהן לא היה מטהר רבי מאיר, ולא אפילו רבי יוסי ואפילו בדיעבד, וגדולה מזו שנינו בפרקין (נ"ט ע"ב) דהאשה שהשאילה חלוקה לנכרית תולה בנכרית, ואסיקנא עלה בגמרא דאינה תולה אלא בנכרית הרואה, אבל בנכרית שאינה רואה אע"פ שהיא ראוייה לראות אינה תולה, וכל שכן כשאינה ראויה לראות, ואע"פ שיש כאן ב' ספיקות, ספק מן הנכרית ספק ממנה, ואת"ל ממנה ספק מן החדר ספק מן העלייה, וא"כ היאך תולה כאן בבעל שאינו ראוי כלל לאמרם אלא משום דיגיד עליו רעו, ואיני צריך להאריך בזה יותר, דכלה מסכתין חדא ראייה היא לזה, ודי לך בזה, כי לגרדמי' מלמד ויקיצה ולאיש כמוך בעקיצה. ומעתה איני צריך להשיב על כל הדברים אשר כתבת בעניין זה, כי ממוצא דבר נתברר ונתלבן כל מה שכתבתי כבר. (...) והאלקים יראנו נפלאות במצותיו חקותיו ותורותיו, ידריכנו באמתו וסודותיו, ילמדנו דעת ונלכה באורחותיו, ואתה איש חמודות אם ראית ויש אתי דבר בכל זה ראוי ליסמך עליו ולהודות על ראיותיו בטעמיו רמזיו והלכותיו, שים ימינך על ראשו והתוית תו, תחיה ותאריך ימים על הנהגתך המתוארת וחכמתך המפוארת, כרצון עושה משמרתך משמרת.
<h2>דף סה:</h2>
(תשובת הרשב"א לרבי יצחק י"א בר שלמה ז"ל) (...) ולעניין בועל את הבתולה שאמרת דתלמוד ערוך בידינו דבכלהו תליא בבתולי' האי כדינה והאי כדינה בר מראתה דם והיא בבית אביה, וההיא דרב ושמואל אהא קאי, והאי דקאמר מותיב מתניתין מב"ה קאמר, ואמרת שכן מצאת דיני תנוקות מפורשים בהדיא לרמב"ם ז"ל, כמו שכתבתי תחלה. אומר שאינה ראייה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דיני הבתולה כמו ששנו אותן במשנתינו, לפי שדרכו בכך, לכתוב ע"פ ההלכה ולא על פי המעשה, שגם באותו הפרק עצמו כתב מראות הדמים והקפותיהם כפי ההלכה. ואע"פ שאין מראה דם טהור עכשיו. וכן תמצא לראב"ד ז"ל שכתב עליו בהשגות במראות הדמים כל מה שכתב בזה אין בו הלכה למעשה, שאין לנו עכשו דם טהור, אלא כל מראה אדמימות טמא, ועל אותה של דם (בועלי') [בתולים] כתב אותה כל זה אינו למעשה, שלעולם אינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש. והאמת כי דעת הרמב"ם ז"ל ניכרת מתוך מה שכתב דההיא דרב ושמואל אפלוגתיה דב"ש וב"ה בראתה ועודה בבית אביה. ומ"מ הדברים מוקצים מן הדעת, ומה שיראה בעיני כבטל מעיקרו, דאם איתא הרי זה כאילו אמרו רב ושמואל בהדיא הלכה כב"ש ולא כב"ה, שא"כ מאי קא"ל רבא לרב חסדא אהדורי אפרכי למה לך אותיב מתניתין, כלומר אותיב מדתני ב"ה הלילה שלה, וכי אם הם ראו מחלוקת ב"ש וב"ה וראו להניח דברי ב"ה ולפסוק כדברי ב"ש לחומרין היאך נקשה עליהם מדברי ב"ה שפסקו הם בפירוש שלא כמותם, ואם לומר דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, לא הל"ל בהאי לישנא כלל, אלא הכי הל"ל אותיב מי שבקי ב"ה ועבדי כב"ש. ועוד רב חסדא מאי קפריך מדרבי, אינהו דאמור כב"ש בפירוש', ואטו כל מאן דפסיק כחד מי מותבינן ליה מאידך, אדרבה מימר אמרינן בכוליה תלמודא תנאי היא, ועוד מי עדיף רבי מב"ה. אלא שאין אלו אלא דברים בטלים ומה שאין הדעת מקבל, ודבר שאין סוגיות הגמרא מסכימות עליו בשום מקום, עד שלא רצה הר"א ז"ל לתלות פירוש משובש כזה ברמב"ם ז"ל, ותלה בו שהעביר העין במשנה וטעה לפסוק כב"ש שלא בהשגחה. ועוד דמאי דאמרינן בגמרא רבי יוחנן ור"ל כי הוו בתנוקת לא מסקי אלא כמה דמסיק תעלא מבי כרבא, ודאי בפרקין דתנוקת קאמר, דאי בבוגרת או ברואה ועודה בבית אביה, לא ה"ל למימר סתם בתנוקת, אלא בבוגרת, או ברואה ועודה בבית אביה, דמאי בתנוקת דקאמר, ואיזו היא זו דלא מסקי מינה דמסתמי לה סתומי. ונאמן עלינו הירושלמי לגלות פירוש אחד מסותם כאחד מן המפרשים. ולא עוד אלא דרבי ינאי רבו של רבי יוחנן אמרה שם בפירוש, ולא מצאנו לו בגמרא הפך מזה, ויראה שרבי יוחנן ור"ל בשטת רבי ינאי רבן אמרוה. וגדולה מזו, פוק חזי בכלהו מאי עמא דבר, ודבר שנתפשט איסורו בכלן, זו ראייה שאבות ראשונים כך (פירשו) [פירוש] הלכה זו מקובלת בידם ואריך.
<h2>דף סו.</h2>
(תשובת הרשב"א לר' יצחק ב"ר שלמה) תשובה. מצרף לכסף וכור לזהב, זית רענן המריק מעליו את הזהב, שוקל בפלס הרים גבנונים, מחיה מערמות העפר זהב ורב פנינים, אני אמרתי מעט ואתה הוספת לחקור ולדרוש, ועוד הוספת והגדלת בשמים ראש, ואני לולא שהטרידוני עד כה שאלות מחכמי אישטילא כבר השיבותי על דבריך כאשר הזהרתני, ועתה הנני משיב דרך קצרה, כי ידעתי דעתך הנרמז במעט, ושכלך הנבר המבין מן מעט הרבה. הנה עמדת על אותה שהקשו בריש כל היד (י"ד ע"א) וליחוש דילמא דם מאכלת הוא, ופר"ח ז"ל דאנמצא אשלו קאי, וכן רש"י ז"ל בין בנמצא על שלו ולא על שלה בין בנמצא אשלה ולא אשלו. וכתבת' קשיא לי והא תנא דמתניתין לא אפליג בנמצא על שלו בין אותיום לאחר זמן מרובה, ולעולם טמאין וחייבין בקרבן, וא"כ היכי מיתרצא בקושיין במאי דקאמרינן דחוק הוא או בדוק הוא, כיון ששהה זמן ארוך דילמא מאכלת ביני ביני אתת ובקנוחו הרגה. ולא סלקא לי תירוצא שפיר. ע"כ. היטבת לראות, והנביאים אשר היו לפני ולפניך עמדו על קושיא זו, ואולם מה שאמרת ובקנוחו הרגה, בזה העברת העין קצת מן ההלכה, ולו עתה הואל והסתכל במה שאמרו שם להאי לישנא דאמרת דחוק הוא אימר שמש רצפה, כלומר שמש מעכה בשעתו, ועתה ראה למה אמרו שמש רצפה ולא אמרו בקנוח רצפה, אלא ודאי שאין דרך סתם קנוח לרצוף מאכלת. וגם זה אחד מן התירוצים שנאמרו על דברי רש"י ז"ל שפרשה אפילו אנמצא אשלה, דאע"ג דבשאר בדיקות דעלמא כשמצאה דם פשיטא להו דלא תלינן לקולא בדם מאכלת, הכא חיישינן משום דבעלמא שמצאה בבדיקות שלא מחמת תשמיש לא תליא במאכלת לפי שאין דרך בדיקה וקנוח להרג מאכלת, אבל זו שמצאה סמוך לתשמיש ניחוש למאכלת, דשמא דוחק שמש רצפה. אבל מ"מ קושייתך במקומה עמדת, דהא כתמים במאכלת תליא להו דדילמא מעכה שלא לדעת, בין זמן מרובה ואינה זכורה או שנהרגה בהתגרד בה. והאמת כי לא עלה תירוץ נכון לקושיא זו, ומן אז ועד עתה לא נתקררה דעתי בה. והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ויש לדחוק ולומר שכל קודם קנוחו כיון שעדיין שכבת זרע לחה אין המאכלת באה עליו, ואין לחוש שמא נרצפה על הבגד וממנו נתקנח בו, שדם מאכלת מועט הוא ואינו מתקנח מן הסדין אלא נבלע הוא בו מיד, כל שכן שאי אפשר לו להתקנח במקום ששכבת זרע עליה לחה עכ"ל. והאמת שהוא דחוק ביותר, שהרי אמרו דילמא שמש רצפה, כלומר בצד השקוף ואח"כ נתקנח ונדבק בבגד, ואע"פ שיש כמה רוק בפה, ולא אמרינן שאילו היה דם מאכלת היה דם נמוח בעוד שהרוק בתוך הפה, וכל שכן שלא היה נדבק בעד שיש עליו רוק הרבה. סוף דבר, זו אחת מן הקושיות שלא נאמר עליה תירוץ מספיק עד עמוד כהן.
עוד אמרת ומה שתרגמו נמי לדעת רש"י ז"ל לא ניחא לי, דאפילו אנמצא על שלו ושלה נמי פריך שפיר וליחוש וכו', דליכא לחיובינהו קרבן אלא על ודאי גמור דילמא מייתו חולין בעזרה, ע"כ לשונך. עין רואה ואזן שומעת למה נסוגו אחור, הלא ידעת שחזקה דאורייתא, ושורפין תרומה על החזקה וסוקלין על החזקות (קידושין פ' ע"א), וחזקת דמים הנמצאין באשה מגופה ולא מעלמא, מן המקור ולא מן העלייה (י"ז ע"ב), דאי לא תימא הכין אפילו רואה ממש לא יהו חייבין עליו על ביאת המקדש, דדילמא לא מן המקור אתא אלא מן העלייה, וא"כ היאך אתה מחייבו קרבן עד שיתברר לך מאין בא, אלא שחזקתו מן המקור כמו ששנו בפרק כל היד, ובאותו פרק בגמרא (שם) משלו משל באשה תמצא מבואר, על כן לא הארכתי בביאורו יותר מזה. ועוד שאם אין אתה אומר כן לא תמצא לעולם שחייבין עליה קרבן אלא בשופעת ולא בבודקת. אלא ודאי בכל הני חזקת דמים מגופה ומן המקור. עוד אמרת וראיית החכם מההיא דאיש ואשה היא לומר דמהתם ילפינן דתלינן בבעל, דהא תרי ספיקי חשיב להו התם למשרי אפילו לכתחלה, מה שאין כן ברישא כדאיתא בהדיא בגמרא ורבי יוסי בחד ספיקא מטהר בתרי ספיקי מבעיא וכו'. ע"כ לשונך.
מ"מ רואה אני בין לדבריך בין לדברי החכם י"א שאין אתם כחולקין על ההתר שהתרתי, ולא על הראייה שאמרתי, אלא שאתה בא להחזיק ראיותיו אע"פ שרמזתי סתירתם בכתבו בכתבך, ועדיין אני במקומי אני עומד. ומה שבאתם להחזיק מההיא דספק ספיקא דר' יוסי, ואמרתם דתליית הבעל מועילה להתיר אפילו לכתחלה בעלמא דאלימא תלייה בבעל. כמה תמהות תמהתי על דבר זה, האיש כמוך יכשל בדבר זה, שאילו כן לא היה לו לומר מהו דתימא ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא קמ"ל, אלא הכי הל"ל צריכי רישא בדיעבד וסופא לכתחלה, אלא ודאי רבי יוסי בחדא ספיקא מטהר ואפילו לכתחלה משום דחזקה אינו אלא ממקום המים ויגיד עליו רעו כמו שכתבתי. (והק') [וה"ק] מהו דתימא דרבי יוסי לא טהר ברישא אלא בדיעבד, אבל לכתחלה אימא לא, קמ"ל יתורא דמתניתין דלגמרי מטהר רבי יוסי. וכן תמצא בפירוש רש"י ז"ל, ואי אפשר לפרש בענין אחר, ועל כן תמצא כל הפוסקים שפסקו בחד ספיקא להתירה לבעל כרבי יוסי ואין בו ספק של כלום. ומעתה התימה הגדול שתמהתם על מה שאמרתי דהתם ליכא מידי למתלי ביה ואפילו הכי מטהרינן, ואמרתם דהא איכא למתלי בבעל, מנפחינן לה בידיה למה שאתם סבורים, אין הנדון דומה לראייה, דמה זו שרואה דם בבדיקה דומה לזו שעשתה צרכיה בתוך הספל עם בעלה, דאיכא למימר דלא ממנה כלל אלא מבעלה. ועוד שאני תמה אתם שחשבתם זו לראייה, מפני מה לא הבאתם ראייה מדרבי מאיר, דלדידיה ודאי בחד ספיקא טמאה ובתרי ספיקי טהורה כדרבי יוחנן, אלא דודאי אף היא אינה ראיה, דעל כרחינן מחמת דיגיד עליו רעו הוא, ואפילו לרבי מאיר ואליבא דרבי יוחנן, כמו שיתבאר לך שם מן ההלכה מפורש. ועוד שהרי בודאי איש ואשה שהיו ישנים במטה או שישבו על הספסל ונמצא דם תחת אחד מהן לא היה מטהר רבי מאיר, ולא אפילו רבי יוסי ואפילו בדיעבד, וגדולה מזו שנינו בפרקין (נ"ט ע"ב) דהאשה שהשאילה חלוקה לנכרית תולה בנכרית, ואסיקנא עלה בגמרא דאינה תולה אלא בנכרית הרואה, אבל בנכרית שאינה רואה אע"פ שהיא ראוייה לראות אינה תולה, וכל שכן כשאינה ראויה לראות, ואע"פ שיש כאן ב' ספיקות, ספק מן הנכרית ספק ממנה, ואת"ל ממנה ספק מן החדר ספק מן העלייה, וא"כ היאך תולה כאן בבעל שאינו ראוי כלל לאמרם אלא משום דיגיד עליו רעו, ואיני צריך להאריך בזה יותר, דכלה מסכתין חדא ראייה היא לזה, ודי לך בזה, כי לגרדמי' מלמד ויקיצה ולאיש כמוך בעקיצה. ומעתה איני צריך להשיב על כל הדברים אשר כתבת בעניין זה, כי ממוצא דבר נתברר ונתלבן כל מה שכתבתי כבר. (...) והאלקים יראנו נפלאות במצותיו חקותיו ותורותיו, ידריכנו באמתו וסודותיו, ילמדנו דעת ונלכה באורחותיו, ואתה איש חמודות אם ראית ויש אתי דבר בכל זה ראוי ליסמך עליו ולהודות על ראיותיו בטעמיו רמזיו והלכותיו, שים ימינך על ראשו והתוית תו, תחיה ותאריך ימים על הנהגתך המתוארת וחכמתך המפוארת, כרצון עושה משמרתך משמרת.
